מלחמה במדע

המלחמות, 
הם 'שנות אור'
לא 
כי מחכים
לקצם,
אלא 
כי מחישים
את המדע
טרם זמנו...

טעם אכזבה

החתיכה
טבעה להפריד 
ליצור אי חיבור
בין דברים
שטבעם באיחוד

אולם אל לנו
לשכוח
שפעמים אותה 
חתיכה 
היא המצילה 
את חיינו

אם זה בפרידות -
בתקופת השואה
אם זה בזמירה -
של ענף סורר
ואם זה בהתנפצות 
אל הסלע -
של התקוות

מאוחר יותר
נדע להעריך 
לאיפה ולהיכן
הגענו 
לאחר שטעמנו
טעם האכזבה
אותו טעם
חמוץ במקצת
שייהפך לו
לטעם 
מתוק ביותר...

הטוב שברע המכוער

שיר שכתבתי על התקווה הנמצאת בתוכנו, ועל אבן היסוד המרכיבה את התקווה - היאוש.

עמוק בלב התקווה 

שוכן לו שונא

גואה עד יאוש

מחליק לעמקים

פורט על מיתרים

מנגן הוא עצבות

מניף הוא הרוח

מאמלל את הרצון

רוצה בטובה -

חסרת דמיון

'רעה היא זו'

אך לב בל יחיש.

ומתוך התהום, הכאב,

הטיפוס - קל הוא

כי אחר השפל

הגאות זורחת

האור בשולי

הקדירה החתומה.

נמצא לו אויב

המביא טוב

ומראה הוא אור

שרק בהסתר

ניתן לחזות.

שחרחורת

שיר נחמד שכתבתי על הגזענות וחוסר הסובלנות כלפי השחורים - האנשים השחומים, עד כדי שהעולם שכח שהם בני אדם בדיוק כמונו, עם רגשות, עם רצון לחיות, ואפילו עם הנאות.

לקחתי פסוק משיר השירים, "אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים; כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי", והרכבתי על כל מקטע שלו בית. 

אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת
נזעקים בני אנוש
במאווים, בהשתוקקותם
רוצים הם טעם חיים,
אך אנשים רעים מרוע
מניחים לעיניהם, מרפים הם
רואים שחור, 'שמא הם שונים?!'

בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי
שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים,
קבעום האנשים כאילו היו שומרים
ברגילות מאוסה, בחוסר מחשבה
הפכו אנשים בגוון עור - שונה
לשוליות עבדים, קנויים עולמית.

כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי
היאך זה למדו לשומרה
אם בארצם המרוחקה
בביתם השוכן בינות ליערים
משתוללים חיות, בצורתם של בני אנוש
והם את רגליהם, ילדיהם ומטלטליהם 
ארזו וברחו, לארץ טובה ורחבה?! 

הם, חזו בחושך - באפילה
ואנחנו בשלווה, באור הגנוז
כל זאת לא מונע מבר-נש
להתנהג כבל אנש
ולחשוב שיש שוני
סוגים וצבעים, והם מבדילים
בין שחורים ללבנים?!!

ניחוח הניסוח

להשיב לרעך 

הדורש בשלומך

'אני לא מרגיש טוב'

זהו סיכון בחישוב

אינך מרגיש

את אשר אתה חש

אך הטוב קיים

בתוכך הנעלם.

א''כ המשפט

הנכון והמופשט

'אני מרגיש שלא בטוב'

ובהסבר קרוב,

הגוף, האיברים

מרגישים חלושים.

ואולי כל זאת

סתם התפלספות

כי אדם החושש

שאיננו 'מרגיש'

סימן הוא לו

שבקי בתחושתו.

אם לא כן

האיך זה הסכין

לדבר על רגשותיו

כשאינו מבין את דבריו ?!

שניים

שניהם 
רואים שניים,
הפוזל רואה
אדם כצל
והשיכור
צל כאדם

ראי האופנה

משקפיים, הם
מכשיר שמיעה.
לא רק 
כי שמיעתנו
משתפרת 
מרגע הנחתם 
על אפנו,
אלא בעיקר
מחמת שהם
מכשיר
לשיפור אבר פגוע,
בדיוק כמו
מכשיר השמיעה.

השעון 
אינו אופנתי.
אם כבר
זו היד
שמונח עליה
או אפילו 
הגבר שעונד אותו.

מקובל,
מכנסיים יפים
הם אלו המותאמים
לאדם, אולם
מכנסיים יפים
באמת,
הם אלו שהאדם
מתאים עצמו אליהן.
זה לא המכנס 
שלבוש עלינו
כי אם אנחנו
הנמצאים במכנס.

הגילוח, 
אינו מושלם.
אלא לחיינו
הם המושלמות,
גילוח טוב מגלה
לחיים מושלמות.

הנעל מחלקת
בינינו לסוסים
אשר להם
פרסות.
אדם הרוכש
נעל יפה
אך איננה נוחה
מעדיף להתעלם
מאי היותו סוס.

הרעש המאיר

שיר נחמד הממחיש את הבוקר בעודו מאיר חלושות כ'זמן השלווה', כיניתיה ''רעש שאינו רועם''. אולם כשזורחת השמש במלוא הדרה בהמשכו של היום - הרעש נהיה 'רועם', כך שהאור הגשמי דחה את האור הנפשי, הרוחני.

קו האופק נצנץ בזהוב
רומז הוא על כדור אדום-
המתעד להאיר את האפילה.
קול הדממה נגדע באחת 
רעש - שאינו רועם - יוצר התחלה
לעוד יום מתחדש.

ציפורים מזמרות הרוח שורקת
כל עצי היער מתמתחים בקולניות
משמיעים הם,
רעש שאינו רועם...

וכך בהתחדשות הבוקר, מרעישה השלווה
חודרת היא את מגני הליל
זורחת היא אל אפלת הנפש
מרעידה היא, מעוררת לבבות ערים.

השמש את קרניה שלחה
ואת הבוקר החליף היום,
השלווה נעלמה ונמוגה
ורק הרעש עודנו מעיק.

אם קצת מן האור, דחה
הרבה מן החושך
הרי שהרבה מן השמש - החושך המרעיש
דחה קצת מן האור, האור השלו.

מבין?!

לו הייתי מבין
שאינני 'מבין'
אזי הייתי 'מבין',
אך חשבתי שאני 'מבין'
לכך לא הבנתי...

ואנוכי יונה ולא איש

בחיים תמיד מצליחים ונכשלים. החכמה היא ללמוד מהכשלים ולתרגם אותם למקסימום הצלחות. אך רק אנו - בני האדם - יכולים ללמוד מטעויות, בגלל חכמתנו, מה שאין כן אצל בעלי החיים. (הכל בפרופורציות המתאימות)

כתבתי שיר המדמה אותי ליונה. אותה היונה תלך פעם אחר פעם אל החלון תוך התנגשות חזקה ולא תלמד להבא, מוזר, אך פעמים ואנו גם יונים שוטות...

דמיתי כיונה שוטה
אשר מוצאה את מותה
פני הזכוכית - החוצצת
בינות לתאוותה - יעדה.

חשוב חשבה היא, על נופת צופים
ולא למדה טוב המחיצה
כי בראשונה רק פצעה
לכן כעת, שוכבת כאבן דומם.

לו הסכנתי על דעתי
על מותר האדם מן הבהמה
רוח מדבר, חושבת אחר מעשה
שמא ואולי, הייתי אחר..

את אשר נעשה, מי יוכל להשיב
בזה אני יונה שחוטה
אך במעשים באים, אשמור על ההבדל
בחכמה מחזקת, שומרת חיים.

לו חכמה אסכיל
אף אדע להחיותה כבתחילה
אותה יונה טיפשה-אהובה
שבמותה, האירה את חיי.

אילן בליל

שיר נחמד שכתבתי אחר שראיתי בשעת ליל מאוחרת  שניים משיריו של אילן שיינפלד

את נפשי 
להרגיע ביקשתי

הליל לאורכו
בשלום לעוברו

תרתי אחר שירים
בינות לכוכבים

אך גופי רצה ליישב
ופניתי אל המחשב

מצאתי לי אילן
ניגנתי בגן

הלילה חלף
עבר ביעף

שיינפלד הרגיע
את לבי הפצוע

והנה התגלה
מין מחבר השירה

אך הרגשתי 
לא התחלפה לטעמי

לכן את מינו
לא אזכור בשירתו

סבתא

השמש קפחה בבית הקברות
בעומדי בינות למצבות
שקט רועש, המעיד בקולו
על חיים וחיות - עולם ומלואו

השפלתי מבטי ניסיתי להפנים
סבתא איננה כבר עשור בשנים
הלב מסרב, מלקבל, מלהאמין
אף לא אחד מהמוות חסין

ביקשתי, התחננתי, לבי נשרף 
האדם במוחש, אך שהוא עלה נידף
וכאן נגמרו מילותיי
דמותה של סבתא, הבוערת בעצמותיי

במנוחתה השלווה עלינו תשגיח
לבל מרוע, מהדרך נודח
כי אם את הטוב נרומם
יהיה משכבה, משכב מחמם

ת.נ.צ.ב.ה.

ה'כמעט' המושלם

קנאתי בו שיכל לקנא בי
לשמר את התקווה
להיות חדש לעד

פעמים כמעט - זה הכל
כי המושלם פעמים פגום
והכמעט תמיד,
תמיד 'כמעט' -
מושלם בחסרונו.

אולימפידה

את המדליות נשאו

צוואריי האחרים
ואני את כאבי
ביארתי לשומעים
'אני יושב ומחכה,
במקום לייחל ולצפות'

נפשי בכפי

תופעה מעניינת בחיים היא: חכמה מאוחרת. בגיל 10 אנו מבינים כמה טוב היה בגיל 5 ומצטערים על אי ניצול מקסימלי של אותו הזמן. אך החכמה הזאת של גיל 10 לא תועיל לנו מאומה לניצול הזמן של גיל 10 כי החכמה של גיל 10 תבוא רק בגיל 15.

הרעיון הוא שלהבין בגיל 15 את חכמת גיל ה10 זו לא מעלה. כי כאן כולם מבינים זאת. החכמה הגדולה היא לנצל את הזמן גם כשלא ממש מבינים למה כדי שבאחרית הימים נשמח על מיצוי הזמן וניצולו.  

נפשי בכפי הנחתי
לרחף מעבר לצוק
את חיי לראות חפצתי
בגודלם הטבעי לדוק

עיני הסבתי מטה
נשקפה כממעוף הציפור
ומארץ נראתה
כפסגה לא-אפשר לסור

חכמת העכשיו לאשר עבר
פצעים לא תכסה
ואף אם לעתיד תגודר
ניסיון מי יקרא?!


   

לא שט

המים זורמים בבעתה 
תחת עול המשוט 
המאיץ בהם להמשיך.
להמשיך לחיות,
להמשיך לעשות,
להמשיך - כדי לא ליפול.

איני שט עם הזרם
גם לא נגדו
אני לא שט
אני מכונה.

נציב מלח

אנו בני-האדם נכשלים לעתים בדרך החיים. כדי לתקן את הטעיות אנו עושים הכל חוץ מלהסתכל על המטרה ולהמשיך - שזה הניצחון והתיקון הגדול ביותר! לא נשברנו, המשכנו, ולבסוף גם הגענו.

עת לצעוד
ואולי לעצור
ולהביט לאחור - בל!

אורב זיכרון אכזר
תר לדמעות
והרכבת כבר יצאה 
ועמה המסילה
כשגלגל השלג
מצרף רסיסים במסע

אני מהורהר
דוחק בעבר לראות
ובצומת המבטים
קפאתי כנציב מלח